ט י פ ו ל

להרוקי מורקמי יש ספר שאני אוהבת שנקרא "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", וכשאני מתיישבת לכתוב עולה בי לא פעם המונח הזה - על מה אני מדברת כשאני מדברת על טיפול...

התשובה המלאה בטח יכולה להתפרס לאורך רומן שלם, אבל לכאן לגלילה, אכתוב על שלושה דברים שתמיד עולים;

קודם כל, זה טקס. מרחב וזמן מקודשים שמוקדשים רק לעצמך - לפרוק, להתבהר, להתפנות לשמוע קולות תת-קרקעיים, להרגיש רגשות שדחינו, ולהתחבר לכוחות שאינם זמינים לנו ברובד היומיומי.

ואז, לאט לאט, נפתחת האפשרות לשינוי. קטן כגדול - כל תזוזה בחוויה הפנימית ובתפיסה מניעה גל שיכול להזיז הרים. אני רואה את זה כל פעם מחדש בקליניקה - איך מילה אחת, הבחנה קטנה, יכולה לשנות כיוון שלם.

ואחרון להיום - הקסם שבלהכניס אדם חיצוני.ת אל המקדש הפנימי הזה. יש דברים שקשה לראות לבד, עין נוספת, אוהבת ולא שיפוטית, יכולה להבחין בתבנית שחוזרת על עצמה, בקול שמושתק, בחוזק שלא ידעת שיש לך, בבהירות במקום שמרגיש מעורפל. לחוות יחד את המקומות שאנחנו רגילות לחוות לבד, ולגלות שהם נסבלים, ואפילו יפים, כשמישהו.י איתך בהם. זה, אני חושבת, סוד הקסם.