ע צ י ר ה

התנועה היומיומית שלנו, המחשבות התפיסות העצמיות, התפיסות על העולם ועל היחסים שלנו עם אחרים - כולן בעלות תבניות  מסוימות, עם חסמים וקיבעונות והרבה הרבה נסיבות ששומרות עליהן חלילה מלהשתנות.

כשאני לוקחת זמן לעצירה אני יכולה לרגע להתבונן ולהרגיש את הדברים. לתת לרעיונות שלי על הדברים לנוח, ובמקומם עולה ומופיעה הרגשה - שהיא לרוב שונה ממה שחשבתי לפני כן. 

אני חיה הרבה יותר בראש שלי ממה שהייתי רוצה.. למשל, עכשיו ברגע זה ממש של סוף אוגוסט, אני זוכרת שעד לפני כמה דקות, לפני שעצרתי, הייתי עסוקה עד כדי מחנק בספה שלנו שמתפוררת לה לאיטה - פיסת ריפוד שנקרעה, האופן שבו הכריות מתבלות כשהילדים קופצים עליהן. המראה הזה המרופט עורר בי גל של מחשבות על כל מה שאני עוד לא, על כמה יש עוד לעשות, על הדברים בחיי שלא נראים כמו שאני רוצה - והוא היה פסקול לכל פעולה שעשיתי כשקמתי ממנה.

אבל ברגע שיצאתי החוצה לגינה ועצרתי, פתאום יכולתי לשים לב לאור המשתנה של סוף העונה, לאיזו התרגשות של התחדשות, ולנוכחות אחרת לגמרי שלי.

שתיהן מוכרות לי - האוטומטיות שלי והעצירה. שתיהן מלוות את חיי, אבל העצירה, הו העצירה, היא החוויה עצמה. היא מפגש מוחשי עם החוץ ועם הפנים. אני מזהה אותה כי החושים שלי מתחדדים, הלב שלי נפתח, יש לי אוויר, ותחושת התעוררות ואעז לומר - גם תקווה.

תקווה שמה שאני חושבת שאפשרי ורצוי הוא ממש כאן.